אחרי שנים של מחשבות, תקוות ואיסוף אומץ, הגיע הרגע שבו אמרתי לעצמי: הגיע הזמן לעבור למדינה אחרת . "בית מזמין", צבעי מים על נייר. ההחלטה לעזוב את הבית היא אולי אחת מהבחירות הקשות והמורכבות ביותר. זה לא רק לארוז חפצים, זה להיפרד מכל מה שהכרנו עד עכשיו. ממשפחה, חברים, שפה, ריחות, מקומות שמכירים אותנו לעומק. אנחנו עוזבים תרבות שגדלנו בה, שהכרנו לפרטי פרטים. ופתאום, אנחנו בתהליך של לידה מחדש – במקום לא מוכר, בתוך מרחב זר, מוקפים בשפה חדשה, תרבות אחרת והרגלים שלא תמיד מרגישים שלנו.
עוד לפני תרפיה באמנות, יש אמנות. אני יוצרת מאז ומתמיד, עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי. גם אז וגם היום יש לי קושי לסיים יצירות. אין לי מחשבה מכוונת שלא לסיים. אני פשוט מוצאת את עצמי עוצרת ולא חוזרת אל היצירה. יש לי אוספים שלמים של יצירות לא גמורות, במחברות, בקלסרים, בארונות ובמגירות. יצירה לא גמורה (2026). צבעי מים. מה גורם לנו "לפרוש באמצע"? מה מונע מאיתנו לחזור ליצירה? איך אפשר בכל זאת לסיים, והאם זה בכלל חשוב? לפעמים אני מאבדת עניין ביצירה. היה רעיון, ניסיתי להוציא אותו לפועל
״ציפיות יש רק בכריות״ היה משפט אהוב על מורות בבית הספר היסודי שבו למדתי. יחד עם פנינים חינוכיות נוספות כמו ״אמור זה שם של דג״ ו״נוח מת מזמן״. משפטים שנועדו, כך נדמה, לפתור קונפליקט באמצעות דה לגיטימציה של חוויות רגשיות נפוצות אצל ילדים. הפעם אני רוצה להתעכב על אחד מהם. ציפיות. ובפרט על הציפיות שיש למבוגרים מילדים. "עיניים לא רואות" (2019), אקוורל וגירי שמן עוד לפני שיש תינוק בידיים, כשהוא רק מתפתח ברחם, להורים כבר יש ציפיות, חלומות ותקוות לגבי מי שהתינוק או התינוקת יהיו כשיגי
